חוברת מקוונת י תכנית חדשה - נושא לאומיות

הלאומיות

בפרקים הקודמים למדנו על אידיאולוגיות שנולדו במאות 18-19 באירופה - הליברליזם, הסוציאליזם, הקומוניזם והסוציאל-דמוקרטיה. אידיאולוגיה נוספת שצמחה בזמנים אלו, ואפילו עוד לפני כן הייתה הלאומיות.

לאומיות היא רגש נאמנות שמרגיש אדם כלפי עמו וכלפי מדינתו. הלאומיות היא תחושת השייכות וההשתייכות ללאום (לעם, לאומה).

 בתקופת ימי הביניים התפיסה הלאומית של האזרחים הייתה מטושטשת. הנצרות מיקדה את הזהות של האדם באמונה הדתית ולא בשאלה הלאומית. כל זאת תחת השליטה של האימפריה הרומית שדרשה התייחסות שווה לכל אזרחי האימפריה בלי קשר למוצא הלאומי או האתני שלהם. עם זאת, כבר המאות 16-17 ניתן למצוא סימנים ראשונים של זהות לאומית במדינות כמו בריטניה וצרפת.

בתחילת המאה ה-19, בעקבות המהפכה הצרפתית (שנערכה בסוף המאה ה-18), ניתן לראות את התפשטות האידיאולוגיה הלאומית באירופה. המהפכה הצרפתית דיברה של שלטון העם - שהעם יהיה שותף בהחלטות השלטון, אבל בפועל נציגי הצרפתים לא אפשרו לתושבים המקומיים במדינות הכבושות לנהל את חייהם ועוד יותר מזה - עשו מאמץ לטשטש את המאפיינים התרבותיים המיוחדים שלהם!

עובדה זו הובילה את תושבי המדינות הכבושות ליצירת האידיאולוגיה הלאומית, אשר שמה דגש על המאפיינים הלאומיים של העמים שנמצאים תחת הכיבוש - מאפיינים תרבותיים ואתניים (מוצא) - והבדלה בין האומות השונות. למעשה ניתן לומר שנפוליאון בכך שניסה לטשטש את הזהות הייחודית של העמים השונים, גרם בדיוק לתוצאה ההפוכה והוא חידוד ההבדלים הלאומיים - כלומר: יצירת כוח לצמיחת רעיונות הלאומיות באירופה.

 

דוגמאות להתפתחות הלאומית האירופאית במאה ה-19

יוון - בשנת 1822 היוונים מכריזים על עצמאות ומתנתקים מהאימפריה העות'מנית. בשנת 1832 לאחר מלחמה ארוכה - הוכרה עצמאותם.

פולין - בפולין פתחו בשתי מרידות נגד האימפריה הרוסית, אבל לא זכו בעצמאות עד לסיום מלחמת העולם הראשונה.

הונגריה - בשנת 1848 מפגינים הונגרים תובעים עצמאות מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. כמו בפולין, גם הונגריה זכתה לעצמאות לאחר מלחמת העולם הראשונה.

גרמניה - במחצית המאה ה-19 גרמניה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום (מבחינת שטח בתוספת של האזור המזרחי שהיום הוא פולין ומדינות נוספות) נשלטה ע"י פרוסיה. בתהליך שהחל ב-1865 התחיל איחוד של עשרות הארצות הגרמניות (כ-300 נסיכויות!) ועד 1871 הסתיים האיחוד בראשותו של ביסמרק (מנהיג גרמניה המאוחדת) והוקם הרייך (הממלכה) השני. במהלך איחוד המדינות הגרמניות למדינה אחת גדולה נערכו מלחמות עם דנמרק, אוסטריה וצרפת.

איטליה - גם איטליה החלה במאבק על מנת לקבל עצמאות מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ב-1849 ועשר שנים מאוחר יותר הצליחו לשחרר את צפון איטליה ולאחד את הנסיכויות האיטליות השונות - סרדיניה וטוסקנה בצפון ושתי ממלכות סיציליה בדרום. בשנת 1870 הושלם איחוד איטליה כשרומה בירתה, לאחר כיבוש העיר מידי האפיפיור.

שתי המפות שלפניך לקוחות מהספר "מסורת ומהפכות" של מכון הר ברכה בעמודים 80-81. התבונן בהן וראה את השינוי שחל באירופה בעקבות איחוד המדינות - מימוש הרעיון הלאומי.

מפת אירופה לפני האיחוד

מפת אירופה לאחר האיחוד 

דגמי לאומיות שונים

בעולם קיימים שני דגמים של מדינות לאומיות:

לאומיות אתנית-היסטורית

לאומיות מסוג זה מתייחסת בעיקר אל המוצא האתני, ההיסטוריה והתרבות של הלאום. מלחמות של הלאום, ההיסטוריה המשותפת, הגיבורים הלאומיים והשפה המיוחדת ללאום - הם אלו שמעוררים את הרגש הלאומי ותחושת השייכות ללאומיות.

מקורה של הלאומיות האתנית-היסטורית הוא בגרמניה במאה ה-18, בזרם הרומנטי שקם כתגובה לנאורות ולזרם הליברלי שהדגישה את השוויון והזהות בין כל בני האדם כאחד וטשטשה את ההבדלים האתניים בין האנשים. הלאומיות האתנית-היסטורית מדגישה את הייחודי שבכל אומה ואומה.

הרומנטיקה האמינה שהגיוון התרבותי הוא מאפיין יסוד חשוב בחיי האומה והאנושות וזאת כיוון שהקב"ה אינו רוצה אנושות חד-ממדית, חד-גונית (רק צורה אחת של אנושות), אלא תאפשר מימוש של כל הגוונים והאפשרויות בתוכה. לכן חובה על האדם להיות נאמן לאופי הייחודי של האומה שלו, שהיא קהילה תבותית עם אופי מיוחד שיש לה ייעוד מיוחד בעולם של הקב"ה.

הרומנטיקה האמינה שלצורך מימוש הייחוד הלאומי יש צורך בשני דברים - שפה לאומית אחת ומדינה אחת. השפה הלאומית מייצרת קשר רגשי בין האנשים והמסגרת המדינית הכרחת כדי לקיים את התרבות הלאומית ולפתח אותה בלי הפראות. אומה שנמצאת בתוך אומה אחרת וחיה תחת שלטונה, עלולה לאבד את הזהות שלה ולהידבק באומה השלטת. גם פיזור של אומה בין מספר אומות אחרות יוצר בעיה כיוון שפיצול הכוחות מקשה על התפתחות התרבותית הלאומית של הלאום המפוזר.

לפי דגם זה של הלאומיות האתנו-היסטורית, האומה נוצרה במשך מאות או אלפי שנים ולכן האדם נולד לתוכה ולא יכול להמיר אותה באומר אחרת. דגם זה אומץ ברוב מדינות מרכז אירופה וגרמניה בראשן.

לאומיות ליברלית-אזרחית

סוד זה של לאומיות שם דגש על המסגרת המדינית. המאחד בין האזרחים הוא ערכי המדינה וערכי היסוד של המדינה, וזה מה שמגדיר אותם כאומה. השיתוף במסגרת מדינית אחת הוא זה שגורם לרגש לאומי ולפטריוטיות של האזרחים השונים.

עפ"י דגם זה יסודה של האומה הוא בלידת המדינה עפ"י אמנה חברתית - התאגשות פוליטית של יחידים שכרתו ברית ביניהם מרצונם החופשי. היחיד לא יכול לחיות מחוץ למסגרת של אומה, אבל הוא יכול לבחור לאיזו אומה הוא בוחר להשתייך. ה"דבק" המחבר בין חברי האומה הם החוקים וערכי היסוד של המדינה - והם יוצרים את הקשר הקהילתי בין הפרטים באומה. לפי תפיסה זו ישנה זהות בין המדינה ללאום ובכל מדינה קיים רק לאום אחד.

דגם זה בא לידי ביטוי בעיקר במדינות מערב אירופה כמו בריטניה וצרפת ובמדינות כמו אוסטרליה, קנדה וכמובן בארה"ב.

 

מומלץ להסתכל בטבלה המסכמת את ההבדלים בין שני הדגמים הללו בעמוד 83 בספר.

 

מיעוטים אתניים במדינות לאום

רקע חשוב

מלחמת העולם הראשונה התנהלה החל מ-1914 בין שני גושים מרכזיים - מדינות הציר (האימפריה הגרמאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מנית) מול מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה - עד 1917 - וארה"ב - מ-1917).

סיומה של המלחמה הייתה בהכנעה מוחלטת של מעצמות הציר - אוסטרו-הונגריה התפרקה למדינות, האימפריה העות'מנית איבדה את רוב השטחים שלה (למעט טוריקה עצמה) לטובת בריטניה וצרפת והאימפריה הגרמאנית נאלצה להיכנע כניעה מוחלטת מול מעצמות ההסכמה ובראשן צרפת.

הייתה זו המלחמה הראשונה שהייתה בהיקף כמעט עולמי. מיליונים נהרגו בקרבות מכל הצדדים וההרס היה אדיר ממדים, כמו שמעולם לא היה לפני כן.

מפת אירופה מעוצבת מחדש

עם סיום המלחמה, מפת אירופה השתנתה לחלוטין. במקום האימפריה האוסטרו-הונגרית הוקמו מספר מדינות על בסיס לאומי מתוך הרעיון של "ההגדרה העצמית הלאומית" - כלומר לכל לאום יש זכות לכך שתהיה לו מדינה משלו שהבסיס למדינה זו יהיה בסיס לאומי-אתני. כך הוקמו מדינות רבות בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית כמו הונגריה, בולגריה, יוגוסלביה, פולין, צ'כוסלובקיה, לטביה, ליטא, אסטוניה ועוד מדינות רבות.

בעקבות המלחמה האימפריה הרוסית איבדה חלקים עליהם הוקמו ליטא, לטביה ואסטוניה. גם האימפריה העות'מנית איבדה שטחים רבים ביניהם צפון אפריקה וארץ ישראל.

עקרון ההגדרה העצמית הלאומית

עקרון ההגדרה העצמית הלאומית, אותו קבע נשיא ארה"ב וילסון אומר כי לכל עם צריכה להיות מדינה שתקדם את היסודות האתניים של הלאום, וכי האוכלוסיה המקומית, שהיא הלאום המתקיים במקום, תיקבע את אופי השלטון הרצוי להם ללא התערבות חיצונית.

עם זאת, לא בכל מקום ניתן היה באמת לקיים עיקרון זה, כיוון שקבוצות מיעוט רבות מבחינה אתנית המשיכו להתגורר בתוך מדינות הלאום החדשות. כך למשל בצ'כוסלובקיה חיו קבוצה גדולה של גרמנים וקבוצה קטנה של הונגרים, ובכללם היהודים שלמעשה היו מפוזרים על פני כל היבשת.

המדינות המנצחות דרשו ברוח הליברליזם לשמור על זכויות המיעוטים הלאומיים באותן מדינות. המדינות המנצחות העמידו שמירה על זכויות המיעוטים כתנאי להכרה במדינות הללו.

פולין כדוגמה למדינה אתנית עם מיעוטים אתניים רבים

בפולין שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה 30% מהאוכלוסייה לא השתייכה ללאום הפולני - ביניהם היו גרמנים, ליטאים, אוקראינים ויהודים. היהודים היו כ-10% מאוכלוסיית פולין ובערים הגדולות יותר מ-30%. על מנת להבטיח את בטחונם ומניעת פגיעה במיעוטים, ממשלת פולין התחייבה לחתום על הסכם המיעוטים, כתנאי להענקת עצמאות לפולין.

היהודים בפולין זכו לאוטונומיה תרבותית-לאומית. רוב רובם דיברו יידיש (85%), קראו עיתונים וספרים יהודיים ביידיש, הלכו להצגות תיאטרון ביידיש. רוב היהודים התחנכו במוסדות חינוך יהודיים, אם כי בהמשך חלקם עבר גם לבתי הספר הפולניים. גם מבחינה פוליטית היהודים הבדילו את עצמם והשתייכו למפלגות יהודיות כמו מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד.

למרות הסכם המיעוטים עליו חתמה פולין, ההתבדלות של המיעוטים השונים הובילה את הממשלה ליחס קשה כלפי המיעוטים ובעיקר כלפי היהודים. בתחילת שנות העשרים הוטלו מסים מיוחדים על סוחרים יהודים והוגבלה קבלתם לעבודה במשרות ממשלתיות וללימודים אקדמאיים. אחת התוצאות לכך הייתה העלייה הרביעית